סיכום (עוד) חודש הזוי של הרצאות

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אלו חודשיים מטורפים אלה… מבית ספר לבית ספר, מהרצאה להרצאה, ילדים ונוער מצד אחד מתנפלים עליי בחיבוק עוטף וממלאים אותי באהבה, מתמכרים לספרים, מגלים לי שגם הם כותבים ומוכיחים להורים ולמחנכים ההמומים שהנוער כן קורא ועוד קורא בגדול…..

ומצד שני, "יחס הפוך."

יודעים מה זה יחס הפוך? זה אומר שככל שמשהו הוא יותר X, ככה המשהו השני הוא פחות X.

יש יחס הפוך מטורף בין היחס שאני מקבלת מכם – תלמידים הורים מורים ספרניות – לבין היחס שאני והעבודה שלי מקבלות ממשרד החינוך. והחודש זה כמעט ריסק אותי לגמרי.
כי כמו שיש למשרד הבריאות "סל תרופות" שמסובסדות בזול/בחינם מתקציב המדינה, ככה יש למשרד החינוך "סל תרבות" שנותן הסעות לסופרים לבתי הספר שמזמינים אותם… ואני מאיזושהי סיבה, להפתעת בתי הספר ולהפתעתי, לא הוכנסתי למסלול המסובסד הזה.

וזה הרבה פעמים מסבך את העניינים. כי אפילו שאני לא מבקשת איזו משכורת או תשלום הגון על ההרצאה שלי (הבנתי, אני סופרת אז אני לא אגיע אפילו למשכורת מינימום בחודש)– אני כן צריכה הסעה אליכם, כי אין לי רכב, ולהגיע באוטובוסים לצפון ודרום ולירושלים מת"א זה לא קל על הבוקר…כי אני לא מגיעה לאיזה משרד ממוזג ומתיישבת מול מחשב (כמו שעשיתי כשעבדתי כמזכירה ונסעתי המון באוטובוסים על הבוקר, ושרדתי), אלא ישר כשאני מגיעה אני מקפצת על הבמה ברצף הרצאות, ואתם מכירים את ההרצאות שלי הן כמו הצגת יחיד סוערת, שאני מחסלת בה שני בקבוקי מים לפחות.

אז הרבה פעמים כשהמקומות ממש רחוקים אני צריכה לבקש מבית הספר עצמו לשלם לי לפחות על מוניות בתוך האזור שלו, ואני כבר לשם באוטובוס בינעירוני. ובית הספר, שאין להם כמעט תקציב אפילו לעצמם, צריכים לשלם, או לוותר ולהגיד לי "מצטערים", ואז גם הילדים אצלם מאוכזבים מאוד (והמנהלת גם טורחת להסביר לי את זה בטלפון… "הם מאוד מאוכזבים, הם מתים על הספרים שלך"… והלב שלי נשבר), וגם אני – שצריכה את המעט כסף שאני מקבלת על הרצאה! – מפסידה עוד עבודה.

אז כל חבריי המבוגרים, כולם, שגם הם לא מבינים באמת מדוע לא מסבסד גם לי משרד החינוך הסעות כמו לסופרים רבים, אומרים ובצדק:
"אז למה את מסכימה לזה??? למה את קמה בשש בבוקר לאוטובוסים לערד, לצפת, ליבנאל, לקיבוץ לביא? תגידי לבית הספר שאם הוא לא מממן לך את כל המוניות כמו לסופרים אחרים ש"כלולים בסל" – את לא באה!"
וזה מצחיק, ועצוב. כי לבתי הספר אין ברירה. אין להם מספיק כסף לממן לי את ההסעה שמשרד החינוך מוציא בחופשיות על סופרים "כלולים בסל". להם אין תקציב של מאות אלפי שקלים.

והלב שלי מתרסק עוד יותר כשאני שומעת מכל הסופרים ש"כלולים בסל" שיש להם מכוניות, רכבים פרטיים, שמאפשרים להם להגיע לכל המקומות הנ"ל, אך מכיוון שהם זוכים למוניות על חשבון הסל של משרד החינוך הם לא רואים צורך להשתמש בהם. צודקים, אני מודה. אבל אותי זה מרסק כי לי אין רכב. אני חייבת את ההסעות האלו. זה או זה, או להגיד לבית הספר "לא תודה" או –להגיע באוטובוסים ובמוניות בינעירוניות, כפי שאני בינתיים עושה, כי אני סתומה שרוצה לפגוש את הילדים

אבל אל תדאגו, חבר'ה, אני אמשיך להגיע.
רק שתמיד יחכה לי בקבוק מים ענק בכל פעם 😦 (דרישה קבועה שלי, ועכשיו אתם מבינים למה…)

 

18622405_10211761792693100_3928258103269731302_n18595558_1222178754574328_2742344684250569112_o18699959_1226262010832669_3636097737927757842_n13179345_10208331513338260_989542252990063873_n (1)קאריןחטיבת18622520_10211792702745832_8173632676849933861_nתודה מהתיכון הריאליתודה מתיכון חמד921131201331112128

18671245_10211790750257021_9115036171574498855_n

13221178_10208353118158367_8446452679173505661_o

84


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s