"לא לכבודי"?

מחוק

"אז קבענו," היא אמרה, ואז הוסיפה בהיסוס, "אמממ… רק עוד משהו שאני צריכה לציין… מקווה שזה לא ישנה את התוכניות שלנו, ושלא תחשבי שאנחנו מזלזלים בך, אבל…"
"כן?" אמרתי כשאני מצפה למי-יודע-מה.
"חלק מהתלמידים ישבו על הרצפה," היא זרקה בתעוזה. "מדובר בבית ספר לא גדול ו… לא הצלחנו לארגן מקום עם כיסאות לכולם."
אני מופתעת. "נו, ו..?"
היא מופתעת עוד יותר. "אה, אוקיי," אמרה בהקלה, "כי כבר קרה שסופרים לא הסכימו לבוא אם לא כולם ישבו כמו שצריך בכיסאות. הם אמרו שזה לא מכבד את הגעתם."

מי אתם, סופרים שבילדותם כנראה זכו תמיד לכורסאות בכל פעם ש"איש חשוב מאוד" בא לדבר בפניהם?!..

וברצינות, אני לא חושבת שזה שאני מבוגרת יותר מהם, או שכתבתי כמה ספרים, הופך אותי ליותר חשובה או כזו שאסור להיות מולה בהרצאה על הרצפה, כי זה "לא מכובד" בשבילי.
גם אני הייתי ילדה ובעצם בלי קשר ללהיות ילדה, גם אני כשאני בסדנה מעניינת בפסטיבל טבע או בפיקניק או בקומזיץ או בשעת סיפור עם גיטרה והחבר'ה, אנחנו יושבים על הארץ.
וזה בסדר.
אני לא מעבירה שיעור, ובעצם אפילו אם הייתי מעבירה שיעור, אפילו אם הייתי פרופסור זקן עם מיליון מחקרים באוניברסיטה, הייתי מסכים/ה שהתלמידים מולי או הקהל בכלל, ישבו על הארץ.
למה, מה הבעיה? זה הופך אותם לפחות טובים? זה מזלזל במעמדי?
לא.
אז אני לא יודעת איך אפשר להציב את התנאי הזה בפני בית ספר שאין לו מספיק כיסאות לתלמידים, כי זה לא מזלזל ולא מוריד מהכבוד, להפך. הכבוד הוא כולו שלי, שילדים ובני נוער נרגשים מצטופפים סביבי על הרצפה, גם בלי שטיח, גם בלי מחצלת, כדי לשמוע את מה שבאתי לספר להם.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s