את חייה התחילה כילדה מכוערת. תחילה כמו כל התינוקות, פחוסה ואדומת פנים, כאילו נשלפה בלתי גמורה מתוך רחם אמה. אבל אז עוד היה אפשר להתלוצץ על פרצופה הכעור בלי להרגיש אשמים מדי. הוריה התיחסו לכיעורה כאל אירוע זמני, אפילו מלבב, שאפשר להתלוצץ עליו. אבל כשהחלה להתמצק לקווים ברורים, והאף העקום עם המצח הצר סירבו להתעצב לצורת פסל יווני כמו אצל הבת הבכורה – הפכו הויכוחים בנושא "למי היא דומה" את עורם. כל אחד הטיל על השני את הבעלות על הגנים האחראיים למראה החיצוני. ומאחר וכל צד היה סבור שלא הוא הוריש לקטנה את האף או את המצח, הניחו לנושא, כשהם מותירים אותה חסרת ירושה.
את המחנות בבית ניתן היה לחלק לפי אותו דמיון אכזרי. לילי – הדקה, שחורת השיער וכחולת העיניים – שויכה לאבא. מאי – לאמא. צחוק הגורל, רשעותה של מפלצת הגנים עם רולטת ההימורים שלה. איפה הסנטר המפורסם של אמא, עם הרגליים הארוכות שלה. למה כלום ממנה אפילו לא מבצבץ מתוך מאי, ולמה כל הלא-יפה שבה – תוי הפנים הפחוסים והמותניים הרחבים – התבייתו על מאי. אחרי שנתיים של אין-מאי, שבמהלכן הרעיפו כולם על לילי גרסאות שונות למשפט "היא דומה לאבא", הגיעה הצאצאית שאמורה להיות הגירסה המשופרת של אמא, אבל כולם אמרו "…והיא דומה לאמא" במין חיוך חצי-מתנצל שכזה, רבע-משתתף-בצער, שמינית-מרחם.
ומאי לא ידעה איך להפסיק לגדול, לעצור את הזוועה באמצע. בינתיים כל המומחיות שלה היתה לבכות ולאכול. בקושי לישון. בהתחלה לילי ראתה בה צעצוע, אחר כך יריבה פוטנציאלית, אך לבסוף, לא יותר מאשר יצור כעור שחולק איתה חדר. יצור שאין בו כל איום, רק הרבה דברים לתקן. אך בניגוד לאחיות הגדולות מהסרטים בטלויזיה, לילי לא התגייסה לתקן את אחותה, או ללמד אותה לגדול כמו שצריך. היא העדיפה שיישארו כל אחת בתחומה. כך יכלו כולם לראות את ההבדלים ביניהן בקלות רבה יותר.
והאנשים היו נחמדים. עוצרים מול שתיהן, סופקים כפיים, מחייכים. איש לא מעז לומר בקול מי מבין שתי הבנות יפה יותר. אבל מבטים אינם מדברים בקול, והמבטים נהנו להתעכב על לילי. ועם זאת, שתיהן קיבלו את הצביטות בלחיים. שתיהן עוררו את זעקת ה"איזו גדולה" העולצת. האנשים היו נחמדים.
הם לא ידעו.
אור הבוקר זולף למטבח מבעד חרכי התריסים ברצועות עבות של לובן מסנוור, והופך את שולחן המטבח לגב של זברה. סתיו קיצי, מבולבל מדלג בין כפור של לילה לחמסין של צהריים. ובין לבין, בבקרים ובערבים, מקפץ קדימה ואחורה בהיסוסים גדולים של שמש קרה. מילא. העיקר להוציא כבר את שמיכות הפוך. השכנה המשוגעת של מאי, ישנה עם פוך כל השנה – בקיץ היא מדליקה מזגן שלא למות מחום באמצע הלילה. טירוף שכזה. להתכסות באווזים בכל מחיר. והילדים המסכנים האלה שלה. תארו לכם את הקיפאון הזה על העורף נושב לו במשך כל החורף.
תיבת הנגינה עוד שם, נטע זר באמצע הסלון, פיסה מתוך זיכרון עמום שהשתבצה איכשהו אל תוך המציאות. הבובה עדיין נושאת מבט בציפייה. היא רוצה לרקוד שוב. למשוך עמה את מכסה התיבה. אך זרועה קטועה ורגליה לכודות. והמנעול לכוד עמן.
מאי מנסה בפעם האחרונה, אולי תצליח לנתק את הכן הורוד בלי לפגוע בבובה או בתיבה. אבל פיסת המתכת הקטנה מגלה כוח רצון בלתי רגיל.
עמוסת מחשבות, קרבה אל החלון. אין מנוס, היא תצטרך לצאת מן הבית – משימה מעייפת לכשעצמה – ולנסוע בתחבורה הציבורית. רכבת. הכי טוב. פשוט. מסודר. כרטיס, יעד, דיוק. הכול ודאי. בתחנת האוטובוסים יש יותר מידי בלגן, כלום לא בטוח. זה מאחר, זה מלא מדי, ההוא נקלע לפקקים. אי אפשר לשלוט בכלום. ברכבות הכול מעט יותר ברור, יש ביקורת על הכול. שומרים, כרטיסנים, מאבטחים, חס וחלילה שלא יצא משהו משליטה – ואז מישהו יצטרך להסביר, מישהו יצא אשם, מישהו יכעס. בהחלט. היא תיקח את הרכבת.
היא נכנסת אל תוך שמלה סתווית קצרה, ומחברת לרגליה סנדלים. תיק היד שלה קטן מלהכיל את התיבה השחורה, והיא אורזת אותה בשקית ניילון של קניות. הצצה חטופה בראי. עם השקית היא נראית כאילו יצאה להוריד את הזבל, אבל מה זה משנה.
בחוץ האוויר צפוף, דביק. המרצפות מכוסות סדין שמש בוהק. מתוך סבך צמרת הצפצפה בוקעים ציוצים דקים, משתרבבים זה לתוך זה במדחסה לא הרמונית. ציפורים. יצורים מטופשים, מעבירים זמן רב כל כך בלגמור את הגרון שלהם. אולי זהו תפקידם בעולם. אמא תמיד אמרה שלכל אחד בעולם יש תפקיד ואפשר לזהות את התפקיד לפי הכישרון. את מבינה, מאי, הייתה לאלוהים מטרה כאשר חנן אותך בשכל כזה. אמנם לא קיבלת גוף של דוגמנית, כמו שאני קבלתי, אבל אולי תגשימי את מה שאני לא יכולתי להגשים. לך יש הזדמנויות שלי לא היו. את צריכה לשבת ולחשוב מה את עושה עם זה, מתוקה, איך את מנצלת את המתנה הזאת כראוי. אחרת זה בזבוז, זו אכזבה.
אכזבה! את האיברים הפנימיים שלי הייתי מוכרת בטרם אעז לעשות דבר-מה שיגרום לך את אותה "אכזבה", בטרם אגיע למצב בו איאלץ להתמודד עם מבטך המאשים. את כל חיי הקפדתי לעצב בהתאם להגדרות ולציפיות, משאירה את מרד הנעורים למשחקי הדמיון, נשמרת מפני החוצפה ומן הדווקאיות שבה התהדרו כל כך חברותיי אשר ניהלו מלחמות יומיומיות עם אמותיהן. עבורי לא הייתה מעולם קיימת האפשרות לסרב לדרישותייך, לחלוק על עמדותייך או לפקפק בקביעותייך. ולא מפני שהיית שוטרת קשוחה. להפך. הייתה זו הרכות שלך, שאליה נמלטתי תמיד מן העולם השופט אשר בחוץ, כי כל עוד התנהגתי בהתאם לציפיות היתה לי אמא שופעת לבביות וכינויי חיבה. אמא אשר כמעט ואינה צועקת. אשר מביטה בי בחיבה כשאני רצה לפניה על המדרכה ברחוב. אמא, שאת שמה צעקתי שוב ושוב כשהתנדנדתי על הסולמות כדי שתסתכל עליי ותמחא כפיים, תראי, אמא, תראי. כל-כך קידשתי את שביעות רצונך ממני, עד שאלוהים שיחק תפקיד קטן מאוד לעומתך. ולעתים חשדתי שהוא בסך הכל כלי משחק נוסף בידיה של האלוהים האמיתית – את.
הדשא מסתובב, מסתובב, סחור סחור, במעגלים קצובים. עג עוגה עקומה שבמרכזה גזע העץ. על קליפת העץ המחוספסת נמרח מגעה של כף ידה התינוקית. כמה פעמים כבר הסתובבה כך, לא ידעה לספור. במוחה שירים וצבעים לובשים סיפורים, עלילות דמיוניות נרקמות בין צליל למילה. מה מת ונולד מעבר לפיסת הגלקסיה המתומצתת הזאת שהיא תוחמת סביב העץ –
שעה ארוכה הייתה מטיילת כך סביב לגזע, כי כאן, ידעה, החיים קורים, כאן הקסמים מתהווים, ולא בקצה השני של הגן, עם הילדים המציאותיים שעולמם נכה כל כך שלא מגיע לקצהו של הענן הנמוך ביותר. ומה זה משנה שהצטרכה אחר כך להסביר, או יותר נכון לנסות להסביר לאמא, או הכי נכון לקוות שתצליח לנסות ולהסביר, מה עשתה שם כל כך הרבה זמן. ולמה לא עם הילדים האחרים. ולמה לבד. ולמה בצד.
עץ הצפצפה צורח מכל ענפיו בצפצופי חדווה חדים. והיא עוברת תחתיו, טובלת לשבריר רגע בקרירות של צילו הסמיך, בין הבהובים של קרני שמש מסוננות מבעד לתשבץ העלים, ומגיחה שוב אל החמסין החשוף של שביל האבנים הלוהט. בשולי המדרכה נקבצות קליפות גרעינים, מנוקדות פה ושם בבדלי סיגריות, וקרעי עיתונים ישנים מתנופפים כדגל מבעד לפתחו של פח אשפה.על הכביש מתגלגל לאיטו כדור נייר מקומט, מזכיר למאי מדרכה של עיר רפאים.
רחש מכונית מתקרבת עולה באוזניה. היא מרימה את מבטה כדי לראות מונית לבנה עם כובע צהוב קטן מאיטה לעברה, נעצרת. חלון נפתח. ראש משתעל נחלץ החוצה. הסיגריה שבפיו מדברת:
"צריכה מונית?"
צריכה? כן. לא. סתם בזבוז כסף. והיא ממילא לא ממש ממהרת. אם היא הייתה לוקחת מונית בכל הזדמנות שכזאת לא היה נותר לה כסף לשלם שכר דירה.
הנהג מתחיל לאבד את סבלנותו. "נו? צריכה או לא צריכה? אין לי את כל היום".
אולי אנס. אולי רוצח. אולי שודד. רק אתמול הייתה כתבה על מה שקרה לבחורה אחת במונית בדרך מיטבתה.
אחרי שהוא מתרחק היא מצטערת שענתה לו בסוף "זה בסדר, תודה, אבל זה לא רחוק לי, אני חושבת", במקום פשוט לומר "לא". כמו כשהיא מגישה עזרה למישהו ואומרת בטעות "תודה" במקום "בבקשה." שגיאות של אדם חסר חוט שדרה, בלבול שהוא מנת חלקם של עלובי הנפש.
בתחנת האוטובוס כובע מצחיה, עגלה, וכמה אנשים מסביבם או בתוכם. על הספסל שקית ריקה של במבה, ומאי מגרשת אותה כדי לשבת מקומה. התינוק שבעגלה לוטש אליה עיניים. איזה פרצופים עושים לתינוק. פרצופים מהסוג שמופיע בסיוטי לילה. איך זה משמח אותם, אלוהים יודע. היא חוככת בדעתה איזה פרצוף לעשות. אבל הוא עלול לבכות בגללה. וכשיש סיכון כזה, עדיף להתרחק.
מפלצת מלבנית שטה לעברם על גלגלי ענק. מביטה בהם בעיני הפנסים שלה, נעצרת בכבדות. ראשון לעלות הוא כובע המצחיה, עם האיש שדבוק מתחתיו. הוא רוכן אל הנהג בעוד זה צועק למישהו לעזור לאישה עם העגלה. שני נוסעים קמים ועוזרים לעגלה. האישה והתינוק משתרכים מאחור. מאי ממתינה שכולם יעלו לפני שהיא מזנקת אל המדרגות, הן תמיד גבוהות מדי, חבל שלא לבשה מכנסיים, ומרגישה את רצפת האוטובוס צפה מתחתיה וגולשת מן התחנה אל תוך הכביש. הדלת עדיין פתוחה. רק שלא תעוף החוצה.
"אבא, בוא ניסע במהירות האור," הצטווחה, נלהבת. כל המשפחה נסעה לביקור אצל סבא וסבתא, והאוטו הפליג על הכביש המהיר. הרשו למאי לפתוח את החלון. כשהרוח הצליפה על פניה, היא נזכרה בחלליות.
"אי אפשר." הוא שלח מבט מחכה אל לילי. הקוד הסודי ביניהם. מאי קלטה זאת והיה ברור לה מה עומד לבוא.
"זה לא יכול להיות," הסבירה לילי. "מה שנוסע במהירות האור, הופך לגוף זעיר שעלול להימחק לגמרי." היא התרווחה במושבה הרוטט מנסיעת המכונית באדישות אופיינית מול חוסר ידענותה של אחותה. "בגלל זה זה לא יכול לקרות."
"לא נכון," מלמלה מאי.
לילי משכה בכתפיה. לא מוכנה לרדת רמה ולהתווכח על מה שמובן מאליו. לא כל שכן עם מאי. "תאמיני למה שאת רוצה. אלו חוקי הפיזיקה."
מאי היתה בטוחה שצוחקים על חשבונה, אבל אבא כרגיל חייך. שוב לא התאכזב. "לילי צודקת." הוא הביט בהן דרך המראה ופתח את פיו לספר על חוקי האור והגלקסיה. אחרי שני משפטים ויתר. התלהבותו לרוב היתה נכבית מהר מדי. אולי מפני שאמא ישבה שם לצידו, משמיעה אנחה שקטה כשהוא מתחיל לנאום על פיזיקה שמיזיקה. אולי מפני שפשוט לא היה טעם להסביר למאי. היא רצתה לשמוע אותו נסחף, נרגש, מפליג על כנפי הדימיון והמדע בסיפורי פלאות על גופים נמחקים ועל כוכבי לכת. אך גם אם זכתה לראותו כך, זה נמשך רק חמש דקות של תהילה. ואחר כך – גוויעה.
איך לילי ידעה את הסוד. את מיקומו של מתג ההפעלה.
האנשים היו נחמדים. הם לא ידעו.
שכשאנחנו הולכות ברחוב, את הולכת תמיד מהר יותר, בכוונה. שכשאני רצה בעקבותייך, זועקת "חכי לי", את מטיחה מעבר לכתפך "זה הקצב שלי, תתרגלי", ואני יודעת שאת משקרת, כי אף אחד לא הולך מהר ככה.
שכשאנחנו פוגשות ילדים בגן הציבורי את לוחשת לי ללכת ולחפש אצטרובלים, כדי שלא יראו אותנו ביחד. שכשאני חוזרת והם שואלים "מי זאת?" את מעמידה פני זרה.
הם לא ידעו שלדעתך לא הייתי אמורה להיוולד. ואחרי כמה שנות חינוך, זו הפכה להיות גם דעתי.