קרה לכם פעם שיצרתם משהו כל כך מיוחד, כל כך מורכב, כל כך עמוק, אפל, מתוחכם ומשוגע –
שהקהל שלכם הגיב לראשונה בחשדנות ובבלבול, אבל אותם שכן התחברו – התחברו בטירוף, בהתרגשות, בלב שבור, וכתבו לכם דברים מדהימים שגרמו לכם לבכות?
זה מה שקרה לי עם "זאבים".
ראיתי את הסרט "שאלטר איילנד", שפותח בסיפורו של בלש שמפענח תעלומת רצח בבית משוגעים כשהוא נזהר מהעצה ש"אם תחשוף את טינופת המערכת וסודותיה, יאשימו אותך שאתה גם כן משוגע!" ואנו עוקבים בדאגה אחרי חקירתו לחשוף את הצדק וגם להינצל מהפללה כ"משוגע"… עד שלתדהמתנו גם אנו מתחילים לפקפק האם הוא בעצם משוגע מלכתחילה או שגם אותנו הצליחו לשכנע, ושהוא לא יצליח להוציא את האמת לאור.
וכך נוצר "זאבים".
בת 16 בשם עלמה מתעוררת מתרדמת כשהיא אינה זוכרת כלום מעברה הקרוב. היא מגלה שחברתה נרצחה לידה, והמואשם הוא נער שחבריה שונאים. חבריה עוטפים אותה מיד בהמון אהבה. מסתבר שהם הפופולריים בכיתה, והיא נותנת להם להכיר לה מחדש את המציאות.
ואז זה מתחיל.
עלמה נשלחת לטיפול אצל הפסיכולוגית לנוער של בית הספר. היא עוברת חפירה מאומצת וכפויה ברגשות שלה. הפסיכולוגית גורמת לעלמה, המעורערת מזה כבר, להתחיל להתבלבל, כשהיא זורעת בה טיפין טיפין את האמונה שהיא "בעצם מסתירה המון זעם", "חייבת לדבר ולפרוק את כל הכעס הזה שבטח מציף לך את הלב". ואז — ואז עלמה מתחילה להיזכר לאט לאט מה קרה בליל הרצח. וככל שהיא נזכרת, ומגלה יותר ויותר את האמת, הפסיכולוגית הולכת ומדגישה בפניה שהיא כנראה "משוגעת", שהיא הוזה, שהמצב שלה מידרדר. ואז הקורא וגם עלמה ניצבים נבוכים בפני הדילמה המחרידה: האם עלמה באמת משוגעת ו"זאבה" כמו שהפסיכולוגית מחלחלת לתודעתה, שהיא בת נוער עם המון כעס בפנים שכנראה משבש לה את ההיגיון, או…. שהשכנועים האלה של הפסיכולוגית נועדו למנוע מעלמה את הלגיטימציה לחשוף את האמת?
כי ברגע שרואים בך "בן נוער משוגע ורגשן", או כמו שהפסיכולוגית מכנה, "זאב", אף אחד לא יקשיב לאמת הלוהטת והנכונה שתגיד,. גם אם היא כמו במקרה של עלמה, עשויה לחשוף את הרוצח.
המכתבים שקיבלתי ממעריצי הספר היו האינטימיים, המדהימים, המזעזעים והחושפניים ביותר שקיבלתי מעודי.
