החיים שלי בחמש דקות

בעוד שבועיים יהיה לי יום הולדת.
ומי היה מאמין שבגיל 30 אני אסתכל על הילדה שהייתי ואוהב אותה?….
.
.
בגיל 14 שיניתי את שמי מ"ליאת" ל"ליה",
כי שנאתי את שמי
שייצג אותי
שנאתי את הילדה החולמנית, הנלהבת, הרגישה וחסרת הטאקט, שמסתובבת סביב עצמה במעגלים וממציאה לעצמה סיפורים
למילה "ליאת" תמיד-תמיד-תמיד התלווה טון נוזף, של מורה/הורה/מישהו לא מרוצה. א–ת. א—ת. האשמה, תוכחה, סאבטקסט מסתורי של ביקורת.
אז שיניתי ל"לי—ההההההה" ומאז אני עפה כמו סיומת השם.
.
והיום אני פתאום אוהבת אותה. מחבקת אותה. מבינה את הדבר המדהים, שהיא בעצם אני. עדיין. ואין כמעט הבדל באמת ביני לבין היצור החולמני הזה המסתחרר שם בין סיפורים לשירים שהוא משגר לאויר. רק קצת פחות תמימות, אבל הרבה יותר מודעות – לאהבה שהוא מקבל.
 
תודה לאבא יעקב על הקטעים בתחילת הסירטון.
ול Liad שלי ששר לי את השיר ברקע (הראשון).
ולכל הדמויות בסיפור ההזוי הזה שאני כותבת וקוראת, וכותבת וקוראת, שנקרא חיי.
 
יום הולדת שמח, ליאת קטנה. ^_^
 
GDRGHR
https://www.youtube.com/watch?v=JVKUojZsZMM