הורה אחד חשב שזה יהיה חכם לתת לבתו (המתוקה עד מאוד!) להתקשר אליי בעצמה אל הטלפון הפרטי , כשאני בשיאאאא הלחץ והחומרים הנופלים על ראשי בשעת דמדומים עמוסה זו, ולספר לי בהתרגשות כמה היא אהבה את 'עד האופק'.
אני: אוי, חמודה! תודה—
(מנסה להיזכר איך קוראים לי, כתבתי בכלל ספר שנקרא 'עד האופק'? המוח שלי במיליון דברים אחרים)
הילדה: כן, והדמויות ממש אהבתי אותן, נורא התחברתי אל…. (מדברת, קצת מתקשה, ברקע שומעים את צעקתו של האב שמנסה לעזור לה למצוא את המילים)
אני: אההה (מנסה לבטל את הפרעת הריכוז שלי מהדברים שעסקתי בהם, ויודעת שאם זה היה אדם מבוגר הייתי מגיבה אחרת לגבי גבולות וזמן פרטי, אבל בשום אופן לא עם החמודה הזו!)
היא: וזה היה ספר ממש ממש טוב….
אני: (מתעשתת) איזה כיף לשמוע, תודה רבה, את יכולה בבקשה לכתוב לי את זה? למייל או משהו—
היא: כן, יש לי את המייל שלך, יש לי את כל הפרטים
(הוי)
אני: יופי, אז תכתבי לי, תספרי לי הכל. איזה כיף שהתקשרת
***
מסיימת את השיחה, ולמרות שהילדה נשמעה מבסוטית בסיומה ובעיקר מההבטחה שאקרא בשמחה את מה שתכתוב וגם אשמור, הרגשתי פתאום גל של אשמה, כי אולי חלילה כן נשמע בקולי מעט קוצר רוח, אולי היא רצתה לדבר יותר (בקול, לא במכתב), ואולי הייתי יכולה לשכוח מכל הדברים הדחופים שהיו מולי ולתת לה את מלוא הזמן?
הרצון להשאיר את כולם מאושרים, השכחה מהגבולות שלך…
שני אלה יכולים להיות קוץ בישבן לפעמים.
ליאת רוטנר 