תסתכלו טוב בצנצנת בתמונה הזו.
לא צילמתי בזמנו, הייתי יותר מדי נפעמת, אבל כך בדיוק נראתה הצנצנת שהחזיקה בידיה הילדה מהסדנה שלי במפגש הקודם, כשהמטבעות הם בעיקר אגורות ושקלים בודדים.
"הנה – חסכתי את כל דמי הכיס שלי בחודשיים האחרונים בשביל לקנות את הספר שאמרת שיצא, וגם עבדתי ב"קייטנה" לילדים של השכן," היא מספרת בגאווה, מתנשפת, ושפכה את תכולת הצנצנת הקטנה על השולחן.
מאחוריה, אימא שלה שבאה איתה, עמדה מחייכת בגאווה. "היא חסכה שקל לשקל בשביל זה," אמרה לי. "אמרתי לה שכבר עשינו לה חוג – הסדנת כתיבה הזו- וחוג לאחיה, אז לשלם גם על ספר זה כבר הרבה, אז היא חסכה לבד את הכסף כדי לקנות אותו."
אני תליתי עיניים נדהמות במטבעות, ובילדה המתוקה הזו שהתרגשה לקנות אותו סוף סוף, אחרי שהבטחתי להם שיש לי כמה עותקים למכירה.
וחשבתי על כל אלה שמדברים על הדור הזה של הילדים בייאוש כזה, כשאלה דווקא ההורים שאומרים דברים כמו "נשלם לך על חוגים ופלאפון וזארה, אבל ספר זה יקר", ומי שמפתיעים אלה דווקא הילדים שפעם אחר פעם – אחר פעם – ושוב פעם – כותבים לי / אומרים לי דברים כמו:
"ליאת שלום, בשבוע הבא יהיו לי מספיק דמי כיס לקנות ממך את הספר החדש, תשמרי לי"
או
"היי ליאת, אני עובדת בבייביסיטר שיהיה לי מספיק כסף ללכת לסטימצקי אז תגידי מתי תהיי שם עוד פעם?"
או
"ליאת שלום אימא ואבא אמרו לי שהספר יקר מדי ושהם מוכנים רק אם זה ייכנס למבצע אז פליז תגידי מתי זה במבצע או שאני יחזיר לך מתי שיהיה לי דמי כיס בחודש הבא"
כי ככה זה כשקהל הקוראים שלך הוא מצד אחד הכי מהמם בעולם, ומצד שני הכי לא מתגמל כלכלית בעולם: נוער. כי אין להם חשבון אשראי ולא משכורת, ומצד שני ההורים גם לא חושבים עליהם ועל שעת סיפור בכל פעם שהם עוברים ליד סטימצקי אלא בעיקר על הפעוטות שכדאי לקנות ולהקריא להם. הנוער, שתמיד נאלץ למצוא דרכים יצירתיות בעצמו לרכוש ספרים, ובדרך כלל, מוותר.