סיפור: זיכרון של סבתא

כשהן ביקרו את סבתא בחודשים האחרונים לגסיסתה, מישהו היה צריך לומר לאמה של ארין: השאירי את הילדה בבית.
ארין לא הייתה קטנה מכדי להבין שסבתא אינה זוכרת דבר, אבל היא הייתה מסתדרת הרבה יותר עם בלבולה של סבתא לגבי התאריך, או המקום בו היא נמצאת. אבל בעוד שאת המתכון בעל פה לגפילטע פיש ההונגרי, סבתא ידעה לדקלם בחריפות כשאימא אמרה "אנחנו מתארגנים לליל הסדר" – הרי שכשהביטה בארין, שהתקרבה למיטת חולייה, הייתה הבעת פניה של סבתא מופתעת.
"מה את עושה פה?" היא שאלה.
ארין עצרה. היא הייתה בכיתה א' והיום הם ציירו בכיתה את שולחן החג. דף הציור המקופל נח בתיקה והיא רצתה להראותו לסבתא, ושציירה גם אותה, ואת הדוד אבנר. אבל אחרי השאלה הזו, היא עמדה במקום, נבוכה מעט, ותלתה מבט שואל באימא.
 
אימא, אימא היא הגשר, בין הבלבול המחשיך של סבתא, שהולכת ומתאיידת לתוך הערפל, לבין המציאות המוחשית, הבהירה, החזקה. אימא שהיא חוט הקשר העייף שהחזיק את העפיפון הזה שהתחלנו לאבד בין העננים, חוששים שלא ירד אלינו שוב. שאלוהים אסף אותו אליו כבר לתוך סופה שחורה ומה שיש לנו ביד זוהי רק הידית שאנו ממאנים לשחרר.
"אימא," אמרה אמה של ארין בקול זהיר, וארין זיהתה בקולה תבוסה מפוחדת. "ארין – הנכדה שלך – באה לבקר. היא ציירה לך ציור."
את צמד המילים 'הנכדה שלך' ביטאה בהדגשה קולנית, שעוררה את חשדה של ארין, כאילו סבתא לא יודעת שהיא נכדתה.
 
פנים מבוגרות, לבנות, חרושות קמטים של חוכמה ושל נסיון חיים. כעת הבעה ברורה של בורות הייתה נסוכה עליהן. ארין חשה רתיעה מהעיניים הטובות המוכרות של סבתה, שכרגע לא היה בהן דבר, לא אהבה ולא זיכרון, לא קשר ולא חום. רק בורות עמוקה, מנוגדת כל כך לפרצוף החכם והזקן הזה, שאמור לדעת הכל. לפניה, לפני אימא. סבתא אמורה להיות הכי חכמה במשפחה.
 
"נכדה של מי?" היא הרימה את ראשה אל אימא. "אין לי נכדים."
אימא נשכה את שפתיה. ארין רצתה ללכת הביתה. היא חשבה שסבתא מדברת מתוך שינה, בעיניים פקוחות, ואולי הן משחקות בכלל משחק. והיא לא אהבה את המשחק הזה.
"שניה, אבא מתקשר," אמרה אימא לארין, והזדרזה ללכת לקצה החדר כשהיא כובשת עין דומעת וקול חנוק. ארין שמה לב לזה. היא תמיד שמה לב כשאימא העמידה פנים שהיא בכלל לא בוכה, או בכלל לא כועסת על אבא, או בכלל לא נעלבת מסבתא. מה שארין לא הבינה זה למה אימא תמיד בטוחה שאף אחד לא שם לב.
"ילדה," שמעה פתאום את סבתא מדברת אליה.
ארין הסתובבה.
"תגידי לה, שתיקח אותך לאימא שלך," אמרה סבתא בקול איטי ותקיף. "זה לא בסדר שילדה מסתובבת ככה לבד בבית חולים."
"באתי… באתי עם אימא," אמרה ארין ודמעות בעיניה.
"זה יפה, יפה מאוד שבאת לאימא, הלוואי וגם הילדים שלי היו באים לבקר את אימא שלהם," אמרה סבתא וגם עיניה החלו להירטב.
ארין פזלה בבלבול אל אמה, מנסה להבין.
"מהיום שנכנסתי לבית חולים הבן היחיד שלי אבנר לא מגיע, שום דבר, אני פה לבד ואף אחד לא מבקר אותי, אף אחד," קבלה סבתא, והחלה למרר בבכי. "אף אחד לא בא!"
 
אימא סיימה בזריזות את השיחה בטלפון. היא באה, ולקחה את ידה של ארין.
"טוב, זה מספיק," אמרה, שוב בטון המתנדנד בין עליצות מאולצת לפחד מורגש. "ארין, תגידי שלום לסבתא."
ארין לא רצתה.
"היא לא צריכה לדבר עם אנשים זרים," אמרה סבתא בתוכחה. "במקום זה אולי תביאי לי משהו לשתות ותתקשרי לילד שלי שיבוא? אם הוא זוכר אותי."
אימא לא בכתה. ארין שמה לב.
"טוב," אמרה אימא.
 
שתיהן יצאו מן החדר. כשהגיעו למעלית, ארין נזכרה שממילא היא שכחה בכיתה את הציור של ארוחת החג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s