סופרת נוער

האם תהיתם,
איך מרגישה טבחית שמומחית בקובנה תימני, שאנשים כולל חבריה שוב ושוב טועים בלהגדיר אותה: "כן היא מומחית במטבח תוניסאי עם 'פריקסה' " 🙂 ?
נראה שככה אני מרגישה… כאשר חברים או זרים פונים אליי, בתור "סופרת ילדים".

"זאת ליאת רוטנר, אתה בטח מכיר אותה היא סופרת ילדים מפורסמת," אומר ידיד בהתלהבות כשהוא מציג אותי לחבריו,
ואני מחייכת אך מתלבטת בלב: איך לתקן שאני סופרת נוער, מבלי להישמע קטנונית?

ספרי ילדים, לרבות הגיל הרך, הם ז'אנר ספרותי מופלא ומיוחד בפני עצמו. זו עבודה מדהימה לחבר כל עמוד ועמוד, בשקדנות, עם ניסוחים מדויקים וציורים מתאימים. הכל צריך לדבר באיטיות ובדידקטיות מתונה, לקלוע ללב הילד, לפתח בו משהו, ללמד אותו משהו. סופרות הילדים יושבות על כל משפט כמה פעמים עד שיוצא להן הניסוח המושלם לקטנטנים שלכם.
אני – סופרת נוער.
כתבתי ספר אחד לילדים, וכתבתי ספר אחד למבוגרים, אבל כל שאר 16 הספרים שלי היו, והעתידיים להיות גם, לנוער. ספרים עבים, משוגעים, עמוסים בדמויות ורגשות.
הניסוחים שלי – אין בהם את המחושבות האיטית המדויקת הזו. את המילים הגדולות, המאירות, עם הציורים ומוסר ההשכל המנומס. הכתיבה שלי מהירה מאוד, רגשנית, מתפרצת. כשאני כותבת אני בת 15 נסערת, מאוהבת, מרוגזת, חולמנית, דעתנית, קשוחה, מפוחדת, חצופה ומתלהבת. אני לא מתיימרת לחנך אף אחד כמו שסופרות הילדים מצליחות בחוכמתן לחנך בספריהם, ואני גם לא מתיימרת למתוח ביקורת אנושית או חברתית כפי שסופרי המבוגרים עושים עם קוראיהם. לא.

אני מנגנת על התפר הזה, הרגיש, שבין התמימות והלוח-החלק-ללמידה של הילדים, לבין החוכמה והרגישות של המבוגרים. נוער הם המפגש המבולבל הזה, בין תמימות לבין בגרות, בין חוכמת חיים לחוסר ניסיון, בין עומס אדיר ברגשות והורמונים ברמות שאפילו המבוגרים כבר לא מגיעים אליהם – ביחד עם חוסר יכולת להביע כמו שצריך את הרגשות האלה כי הם עדיין נתונים לשליטת מבוגרים ומחנכים, ולא יכולים באמת לעשות "מה שבא להם".

בארץ אין קטגוריה כזו, "ספרי נוער". רק מבוגרים או ילדים. לקטגוריית הילדים דוחפים גם את ה"נוער" כהערת שוליים, אבל לא ממש סופרים אותו.
אני סופרת.
זהו גיל אינטליגנט, רגיש, סוער, חסר שליטה אמיתית בחייו אך גם לא סומך מספיק על השולטים בחייו. אנחנו לא תמיד מהווים דוגמא ולכן הוא קצת חושש שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתו, והוא בעיקר בחרדה מתמדת שהוא לא באמת "בסדר": שלא באמת אוהבים אותי, שמחר בכיתה כולם ישנאו אותי, שאני לא נורמלית, שאני לא שפוי, שזה בחיים לא יעבור—-
והמטרה שלי היא אחת: להביא להם עולם כל כך שונה, אבל כל כך זהה, של דמויות דימיוניות לחלוטין אבל אמיתיות לגמרי. דמויות מתפרצות ומתלהבות וכועסות ונבהלות, לגמרי "משוגעות" תגידו – אבל הי, גם המורים וההורים המתוארים בספר פוחדים ומתבלבלים ומסתכלים במראה ונתקפים ספקות עצמיים, וגם הם הולכים אחר כך לחדר ורק רוצים חיבוק.
וזה בסדר.

"מה המסר בספרים שלך?" הם שואלים אותי תמיד בראיונות. ואותי זה מצחיק. מסר לנוער? איזה מסר אתם חושבים שאתם צריכים להעביר לנוער, מבוגרים יקרים?
תהיו קודם בעצמכם מבוגרים לדוגמא, נאמנים, טובים וחרוצים. זה המסר הכי טוב שאתם יכולים להעביר אליהם. ובספרים שלי? בספרים אני בעיקר לוקחת אותם למסע בתוך הלב של עצמם. עם תחנות הרגעה, כלים לדרך, קורס בנשק שנקרא "דימיון" והרבה מענה לרגשות שלהם.

היי, אני ליאת רוטנר. סופרת נוער.
הגיל הכי מדהים בעולם.

חתוך2


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s