אלו הם חיי

בשיחה עם גליה עוז הסופרת המקסימה, ששתינו צריכות להגיע אותו בוקר לבית ספר במושב בצפון הכינרת להרצאות:
אני: אז את מבינה, אצלך "סל תרבות" של משרד החינוך שולח אלייך מונית ספיישל הלוך ושוב על חשבונו, אבל אצלי – לא, אז אני צריכה להגיע באוטובוס… ועל חשבוני. 700 השקל שאני מקבלת מהבית ספר על ההרצאה לא מאפשרים לי לקחת מתוך זה מונית, ואת יודעת מה, בקושי גם אוטובוס. אולי אחכה לכם על הדרך?
גליה: אז אולי במקום שתחכי לנו בתחנת אוטובוס באמצע הדרך, תקדימי קצת ותבואי אליי לבית, נשתה יחד קפה, במקום שתעמדי שם עם כל הפיח והנוסעים ליד הכביש?
אני: תודה! 🙂 …. אבל, אני מעדיפה לעמוד שם וזה, כדי לתת לעצמי עוד כמה דקות שינה על הבוקר. המופעים שלי בבתי הספר מאוד אינטנסיביים ומתישים.
גליה: מממ… אוקיי
אני:
גליה:

בכלל לא חשבתי על הפיח. בכלל לא הבנתי בהתחלה למה זה נראה לה לא ראוי ולא נעים או לכבודי. אני כל כך רגילה לאוטובוסים המפרכים האלה ולהמתנות בצמתים וכנראה גם "לפיח", שברגעים כאלה תמיד מוזר לי להיתקל באיך שסופרות אחרות, בוגרות ומכובדות, מנהלות את עצמן – בניגוד לחיי הסטודנטית-חיילת שאני עדיין מריצה.

וזה לא מפני שאני מזלזלת בסטטוס שלי כסופרת או בהצלחתם של הספרים, ולא רק כי ככה אני, זוהי תוצאה של שנים שלא התייחסתי לעצמי בכלל בתור "סופרת", או "מרצה" אלא סתם נערה שאוהבת לכתוב ספרים וחיה מהיד לכיס כי אינה בנויה לעבודה משרדית. ועכשיו פתאום נפקחות לי העיניים ואני רואה את כל הנשים הבוגרות האלו עם הרכב הפרטי והילדים משלהן והבית ברעננה, שהן סופרות בדיוק כמוני אבל התחילו יותר מאוחר כשהן יציבות ומבוגרות. והן לא ייטלטלו בשלושה אוטובוסים פלוס הליכה ברגל ולא יסתפקו ב700 ש"ח להרצאה ביום עבודה…
ואני,
כן.
מה הבעיה שלי, שאני עדיין ככה בלי להשתנות גם בגיל שלושים ואחרי 18 ספרים שכבר הגיעו למעמד פלטינה ולמצעד הספרים?!
 

11116427_1031915120156282_7587975349190873886_o.jpg