15 שנים חלפו מאז כתבתי את הספר 'קיץ אחד ביחד',
אחד מערימות של ספרים למגירה שכתבתי לעצמי ולחברותיי בתקופת ילדותי.
בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שיקרה מה שיקרה, כששלחתי את הספר כבר בניסיון הראשון להוצאת "ידיעות ספרים" – דווקא בגלל שידעתי שזה מו"ל ענק חזק ובררן מאוד. כי בתור ילדה בת 14 (הגיל בו נכתב הספר, ונשלח אחרי שלוש שנים של חוסר אומץ) לא רציתי אפילו לחלום להתקבל להוצאה לאור ולכן העדפתי להסתפק בתקווה שמישהו מהגדולים והחשובים שם יעיף לי איזה פידבק קטן, שיהיה בשבילי משמעותי בתור ילדה שכותבת ספרים מכיתה ג', וזה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב. לא להתלבש הכי יפה, לא לנצח בכדור, לא להקשיב בשיעור. לכתוב ספרים.
ובחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שהם יתקשרו ויחפשו את הגברת ליאת רוטנר שכתבה את הספר הזה שנשלח אליהם במעטפה חובבנית עם סילוטייפ ודף רשום בכתב יד ובו "קורות חיים" עקומים שהצליחה לחבר ילדה שעוד לא סיימה תיכון. בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שאבא ואימא שלי יופתעו לקבל טלפון ממנהל ההוצאה, שיתבקשו לחתום על חוזה כאפוטרופוס לסופרת, ובעיקר – שבתוך שנה מצאתו יהפוך 'קיץ אחד ביחד' לרב מכר מטורף ולקלאסיקה הגדולה שלי, עם שתי כניסות למצעד הספרים וקבלת 'ספר הזהב' ו'ספר פלטינה'. סך הכל ספר שנכתב מתחת לשולחן בכיתה בגיל 14 בשביל החברות שלי ובשביל ההנאה הפרטית שלי. ואחריו יבואו ספר ההמשך, 'תנו לגדול בשקט' 'לנצח בגדול' ושאר הספרים שכתבתי במקביל לבגרויות ולשירות הלאומי, ויצליחו עוד יותר להפתעתי שוב ושוב.
וגם אחרי שנים, שהספרים ממשיכים להיכתב מדי שנה ולהצליח לזכות באהבת הקהל, אני מסרבת להאמין, כי במוחי אני עדיין הילדה שכותבת פשוט כי זה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, ושהיא מאושרת רק מהמחשבה שמישהו, אי שם, קורא את זה ומתלהב ומתאהב.
אז גם אני נלהבת ומאוהבת. בכם, הקוראים.
שאתם ממשיכים להיות אתי בכל שנה, לקפוץ עליי בחיבוקים נרגשים כשאני מגיעה לבתי הספר או לספריות שלכם, ולגלות שגם אחרי שנים, אני עדיין בעצם ילדה חולמת שכותבת לחברים שלה.
