תקוותה של ארין – פרק 1

 
 
ארין עקפה בחשדנות את הר פחיות השימורים. היא הציצה שוב אל מדף דגני הבוקר ומיקמה את עצמה בין אריזה צהובה של קורנפלקס לשקיות של גרנולה.
לכמה אנשים באוכלוסיה יש שיער שחור ועיניים כחולות צרות כאלו?
להמון, מן הסתם.
אז אני שוב מתנהגת בצורה פתטית, סיכמה עם עצמה.
אבל היא לא מיהרה להזדקף. ובעודה מעמידה פנים שהיא בוחנת מקרוב גרנולה אורגנית, כדי להשתחרר ממבטיהם הסקרניים של זוג מבוגרים שעברו על ידה ותהו למראה הסתתרותה בין המוצרים, המשיכה להעיף מבטים חטופים אל פינת הירקות. שם הוא עמד.
חפשי אותי… ואחרי שתמצאי… נלך ביחד לאיבוד.
אהבתי את השיר הזה, הרהרה ארין. הוא נשמע לי מתוק. לילדים-למבוגרים כזה. אבל עכשיו אני הולכת לאיבוד, ולא ביחד, לא איתך.
כמו איזו מרגלת היא זקפה באטיות את ראשה. ליד העגבניות, שם הוא…
עמד?
"סליחה, ילדה," איש ממהר עם עגלת קניות ביקש שתזוז קצת הצדה כדי שיוכל לעבור עם משאו. היא נדחקה בלי אומר ותהתה מתי יפסיקו לקרוא לה ילדה. אחרי הכול, היא כבר בת 23.
כן, אבל מתנהגת כמו ילדה, למשל עכשיו…
צאי מזה, נזפה בעצמה. היא הבחינה שהשומר שבפתח הסופרמרקט עומד ונועץ בה מבט מוזר. כמו מה היא נראית לו? כמו גנבת, בוודאי, מסתובבת ככה בין המדפים כמרגלת ולא קונה שום דבר. כדי להסיר חשד מלבו היא חטפה שקית במבה מאחד הארגזים שהשלט שעליו זעק: "מבצע!" ונטמעה מיד בתור המשתרך לקופה המהירה.
בלי משים, נדד מבטה שוב אל האזור ההוא, שבו חשבה שראתה…
ואולי היא דמיינה?
ראשה הסתובב בחזרה אל הקופאית. היא התרכזה במראה הפריטים שהצטברו על המסוע של הקופה ובאישה שלפניה שפשפשה בארנקה. כשהגיע תורה, מיהרה לשלם בעד הבמבה ונמלטה מן הסופר.
"הלו, חכי,” שאגו אחריה האנשים פתאום.
היא נעצרה, לבה החסיר פעימה. הנה, הם רוצים לומר לה, חכי, מישהו פה שואל עלייך, הוא עומד שם מאחורי הגרנולה האורגנית…
הם הצביעו על הקופאית.
"שכחת עודף, חמודה," אמרה הקופאית והושיטה לה עשרים אגורות.
ארין חייכה חיוך מאולץ והתקרבה אל הקופאית.
שוב יצאתי פתטית.
והיא לקחה את הכסף והלכה משם.
 
* * *
דנה גהרה מעל מגש העוגיות. היא השתדלה בכל מאודה לטפטף עליהן נקודות אחידות של שוקולד, אבל משום מה זה יצא לה עקום בכל פעם מחדש. לבסוף התייאשה והתיזה על כולן חוטים מסולסלים של שוקולד, בלי להקדיש תשומת לב יתרה לפרופורציות, וחדלה רק כשראתה את השותפה שלה מופיעה בפתח המטבח.
"את נלחמת עם רוטב השוקולד, דנה, או שנדמה לי?" שאלה דורית בזהירות וסקרה את העוגיות שנראו כמו חלק מציור לא מוצלח של צייר לא מוצלח אף יותר.
"תנסי את להתמודד עם הוואקום הזה שלו," השיבה דנה בהתמרמרות וניערה את הבקבוק לניסיון נוסף.
דורית הסתכלה בפיסות הבצק בחוסר תיאבון.
"זה לא נראה מגרה במיוחד, לפחות בשלב הזה. לכבוד מה?"
"חכי, כשהן יצאו מהתנור את תתחנני לאחת! זה לכבוד עמוס. הוא קופץ אחרי העבודה והוא בטח יהיה גמור, אני רוצה להתגאות בכישורי הבישול שלי.”
דורית לא הייתה בטוה שזה רעיון טוב. מצד אחד זה כן, כי צריך לתקן את הרושם הגרוע שעשתה עם כישורי הבישול שלה, כשבחג האחרון הכינה לעמוס קציצות שעשו לו קלקול קיבה. הוא סיים את ערב החג בתל השומר. מצד שני זה רעיון רע – בדיוק מאותה הסיבה.
"ולכן," המשיכה דנה ברוב חשיבות בעודה עוברת בזהירות עם הבקבוק מעל כל עוגייה, ודורית בודקת (בחשאי) שזה אכן בקבוק קרם ולא משחה נגד פטרת, "אני אשמח אם הן לא ייגמרו עד הערב, תודה."
"דנה!" קראה דורית בטון של נזיפה. "את יודעת שהתחלתי דיאטה."
"נו. בגלל זה אני דואגת."
"סליחה?!"
"מותק, מאז שהתחלת דיאטה, את אוכלת שבע פעמים ביום במקום שלוש. זה שאת שותה 'זירו' אחרי שאת תוקעת שווערמה לא מעלים את השווערמה, לא הבנת את זה? או, הנה, ארין חזרה.”
היא הסתובבה כדי לפתוח, ואז התחרטה. “אני מכוסה בשוקולד, תלכי את.”
"הא! קודם תתנצלי על ענין ה'זירו',” אמרה דורית בניצחון, ופנתה ללכת משם בצעדי תרועה רמים; אך אז התנגשה בארין, שנכנסה עם תיק הקורס על כתפיה.
"היי—” פתחה דורית.
אך ארין חלפה על פניה ומבלי לומר שלום הלכה היישר אל המסדרון ואל חדרה שחיכה לה בקצהו.
"מה שלומך, דנה, איך עבר יומך, דנה…" צעקה דנה אחריה.
"זוועה, תודה, ארין!" צעקה ארין מקצה המסדרון.
דורית העבירה את מבטה מחברתה המכוסה בשוקולד אל חברתה הנבלעת במסדרון. “אם אנחנו כבר בקטע של החלפת זהויות, אני יכולה לומר 'איזו מקסימה את היום, דורית'?” שאלה.
קול טריקת דלת נשמע מחדרה של ארין.
"נתערב שאני יודעת מה יש לה," סחה אל דנה, שהכניסה את המגש לתנור. "רמז: זה מתחיל ב-נו"ן, נגמר ב-יו"ד. ובאמצע ת"ו.”
"זה לא יפה, דורית. את יודעת שהיא עוד רגישה בעניין.”
דורית משכה בכתפיה. היא במצבה. במקומה היא היתה מזמן מפסיקה עם השטויות וממשיכה הלאה. באמת, מישהו צריך להגיד לה שתתגבר על הסיפור ההוא. בכל זאת, כבר עברה שנה.
לפתע יצאה ארין מן החדר. היא נכנסה אל המטבח והפילה את עצמה על הכיסא.
"דנה!" הכריזה, "את לא תאמיני את מי ראיתי היום."
חברתה הזדרזה לנגב את ידיה והתיישבה מולה. מאחוריה, דורית גיחכה ושילבה ידיים.
"בואו ננחש את מי,” לחשה בקול רם.
"דורית!" אמרה דנה בנימת אזהרה. "את מי, ארין?"
"ראיתי אותו בסופר מרקט. הצטרכתי להתחבא, וגם לא ראיתי ממש טוב, אבל כן, זה היה הוא."
"מי? את מי???”
ארין נשמה עמוק.
"את נתי," גילתה.
תרועת ניצחון בקעה מפי דורית. דנה ירתה בה מבט צולב.
"באמת," קראה. "אני ראיתי אותו. בעצם, חושבת שראיתי. אבל יש לי הרגשה שזה באמת היה הוא."
לראשונה הצטערה דנה שלדירות שלושת החדרים של פלורנטין אין דלתות למטבח. היא הדפה את דורית אל הסלון, תחבה לידה את השלט של הטלוויזיה, כרמז לתעסוקה, ושבה אל ארין במטבח.
"ארין," פתחה.
אבל ארין לא רצתה לשמוע. רק להשמיע.
"דנה, אני יודעת שזאת הפעם השלישית…"
"החמישית."
"…הרביעית שאני באה אלייך עם הטענה הזאת. אבל הפעם באמת, יש לי תחושה חזקה שנתי היה בסופרמרקט. לא יכול להיות שאני מדמיינת, אצל אף אחד עוד לא התפתחה סכיזופרניה בגלל לב שבור."
דנה התיישבה באטיות ליד השולחן. העובדה שהיא לא ענתה מיד, לא ממש הרגיעה את ארין, אף ששאלתה היתה רטורית. היא רצתה שחברתה תאמר משהו כמו, "ברור שלא הזית, מותק. אם את אומרת שהוא היה שם אז הוא היה שם, סוף פסוק. עוגייה?"
"תראי," התחילה דנה.
אוי, לא, חשבה ארין.
"מה שקרה לך עם נתי השפיע עלייך לא מעט. אמרתי לך את זה בעבר ואני אומרת לך עכשיו. מותק, את חייבת להרפות. עברה כבר שנה."
"אבל…" מחתה ארין.
"בלי אבל. את צריכה להפנים שנתי נסע. הוא לא כאן. זהו."
ארין לא האמינה למשמע אוזניה. ככה, ישר? בלי ללכת סחור-סחור? הרי דנה דווקא תמיד היתה מתנסחת בעקיפין, לא אומרת דברים בפרצוף, נזהרת. אבל הפעם נטשה פתאום את טבעה. מה זה שהיא מטיחה בה ככה ישר את הדברים? אין לה לב?
 
 
הפעם הראשונה שארין חשבה שראתה את נתי לאחר שנסע היתה באמצע טיול בקניון. חברותיה נגררו אחריה כדי לחפש אותו שוב, וכשלא מצאו אותו, בחנות הבגדים ההיא שבה ארין יכלה להישבע שראתה אותו, ליטפה דנה את זרועה ואמרה, "אני בטוחה שראית אותו, מותק. אבל אני לא חושבת שהוא באמת היה שם."
וזהו. מאז לא דיברו על מראות השווא האלה. גם ארין התביישה להודות שאולי היא הזתה ובלבלה בין הפרצוף של נתי לפרצוף אחר. אבל מאז היו עוד כמה פעמים שהיא היתה בטוחה – כמעט בטוחה – שראתה אותו. אחרי הכול, האם עד כדי כך בלתי סבירה האפשרות שהוא חזר לארץ? ושהוא פה, מעבר לפינה?
"אני מבינה את המצוקה שלך," המשיכה עכשיו דנה. היא היתה מדקלמת לפעמים משפטים כאלה שקראה פעם בספר לאינטליגנציה רגשית. הם נראו לה כמו משפטי קסם. "אבל את צריכה להתגבר. להמשיך הלאה. הרי החיים שלך נמשכו, לא? ויש לך את איתמר עכשיו."
ארין הנהנה. איתמר.
"ואם כבר מדברים על זה," דנה קמה במפתיע. "את יודעת, איזה תאריך חל מחר."
"מ… מה?"
"מה מה? אתם ביחד בדיוק חודש. לא?"
היא נבוכה. "אהמ.. לא… לא חשבתי…"
"מה לא חשבת?"
"לא זכרתי," הודתה.
דנה גנחה.
"תקשיבי, את צריכה להכין לו משהו. במיוחד עכשיו, כשאת במצב הזה. עלייך לשקוע כבר במשהו אחר, באהבה אחרת, ולהוציא מראשך את הנתי הזה, עם כל הצרות שהוא הביא עלייך."
ארין השפילה את מבטה. "הוא לא הביא עלי צרות."
"את רואה, עכשיו את גם מגינה עליו." דנה פנתה לבדוק את העוגיות. "מה אני אגיד לך, אריני, אני לא כל כך מאמינה שאת באמת רוצה בקשר הזה עם איתמר. בכל פעם נדמה לי שנשאר בך משהו מהאהבה ההיא לנתי. וזה בסדר, אבל רק כל עוד זה לא מחבל לך באהבה החדשה. ולי נראה שזה בדיוק מה שקורה."
בזאת היא חתמה את השיחה, והחלה לנקות את השיש משאריות הבצק. ארין המשיכה לשבת, מהורהרת, ולא מצאה מענה.