יום הולדת נעורים

 

 

בגיל 19 הפסקתי לחגוג לעצמי ימי הולדת.
כלומר, האירוע החברתי הזוהר שכל כך השתוקקתי אליו – אותו חדלתי לארגן. זה היה יותר מדי מלחיץ ומבעית, להעלות על הדעת שאנשים יבואו וישתעממו או סתם יסבלו במסיבה שלי.
גם היו לי חברים מכל מיני סוגים ומקומות בחיי, ופחדתי לכנס את כולם לאותו בית למסיבה אחת, שמא לא יסתדרו, שאולי יתגודדו בקבוצות קטנות, מתוסכלות, ויציצו כל הזמן בשעוניהם.
כנערה בעולם הדתי לא כל כך הכרתי את האופציות של לצאת עם כמה חברים לפאב או למועדון, וגם אם כן, מי היה בא איתי? האירועים עליהם חלמתי היו מסיבות עליזות בתוך דירה או בחצר. ויכולתי לארגן, אבל – פחדתי.
שלא יבואו.
שיבואו, ויסבלו.
שאעביר את הערב בלהביט עליהם בדאגה, האם הם נהנים, האם הם שמחים, במקום להירגע וליהנות בעצמי מהיומולדת. מה, עכשיו כשאני חושבת על זה – זה כלל לא היווה שיקול. ההנאה שלי. עיקר חרדתי הייתה שהאנשים שאני מזמינה ייהנו. ואם הם עלולים להצטער שבאו, זה יהיה אסון.
ואז הפסקתי לארגן לעצמי חגיגות. לא שהיה איזה אירוע שגרם לכך, שום נטישה המונית או הקיץ של אביה. רק חוסר ביטחון, ביכולת שלי לגרום לאנשים ליהנות, ואם אני מארגנת משהו הם מוכרחים ליהנות אחרת יהיה לי קשה כל כך לראותם מתפתלים ומשתעממים. אז לא לקחתי סיכון שכזה. לא חגגתי עוד. רק בשמחתם של אחרים, באירועים של אחרים. שמחה של עצמי לא העזתי להכריז בחוצות. לא יום הולדת, לא חניכת ספר, לא חנוכת בית. את השמחות של עצמי, השארתי על השולחן שיתקררו ויתאדו עם השיגרה הממשיכה. לא העזתי לציין אותן דרך אירוע – שאליו הרי מי יבוא, כלומר, בביטחון מלא שלא יהיה לו חלילה משעמם?

עם הזמן התחלתי יותר ויותר לארגן אירועים חברתיים (שהם לא "לכבודי"), בין זה ג'אם או ערב על הגג או ארוחת שבת, ומראה החברים המגיעים והנהנים הזכיר לי כמה הפחדים שלי היו שטויות. ידעתי, שאין סיבה רציונלית שמישהו יסבול, או ישתעמם, או ירצה הביתה. וגם אם הוא ירצה – שזו לא אשמתי ושזה לא מלמד כלום עליי, כאדם וכאישיות.

אבל עדיין, לא הצלחתי לחזור ולחגוג לעצמי ימי הולדת.

כי יומולדת זה – זה לי, הסיבה היא אני, הנושא הוא ליה ולחגוג בשבילה. זה לא אירוע חברתי שבמקרה היא מארחת או יוזמת. ואם זה לכבודי ולמעני, אז בטח ובטח שאהיה אשמה אם המשתתפים לא ייהנו, ובטח שזה יהיה אסון ועדות לאופי הלא מוצלח שלי. ככל שהאירוע נגע בי אישית יותר, כך גברה החרדה שהאנשים שיבואו אסור שיסבלו, משיעמום או חרטה. אחרת, אני לא אוכל לשאת את זה, לא כעלבון ולא כאכזבה. הביקורת העצמית תהיה כל כך חזקה, עם הלקאה עצמית על כך ש"ברור שלא ייהנו ביומולדת שלך" . כמו פוביה מנחשים כשאתם מדמיינים את הרגע שתפתחו את הארון ויהיה שם נחש, וברור לכם שתמותו במקום. לא תצעקו, לא תברחו. פשוט תמותו.

אני חושבת שאחזור ואחגוג יומולדת השנה, במתכונת המסיבה החברתית שכל כך התגעגעתי אליה כל השנים. הפוביה הזאת להכניס אנשים, שבאו מתוך בחירה מהוססת שלהם, לתוך מצב או אירוע שהם מתחרטים שנכנסו אליו – ושצריכים לשבת ו"לבלות" בו כשהם בעצם לא רוצים עוד – הפוביה הזאת אינה עוד מתאימה לחיים הנוכחיים שלי. היא לא נכונה, היא כוזבת. והיא עלולה להכאיב לחינם, אם אמשיך לשאת בצערו של כל משתתף שלא ממצה את מירב הנאתו.
לכל אחד יש את הגבולות שלו. והם מסתיימים היכן שמכלול חייו האישיים ועצביו וצרותיו של האדם האחר מתחילים. הבגרות היא להבין שאתה לא יכול לחצות את הגבולות האלה. והכי חשוב: שמה שמעבר להם לא באמת קשור אליך. אז אולי אני עוד ילדה קטנה שמתלהבת מבלונים ועוגה עם נרות… אבל מה זה משנה, כי מבחינת האומץ לחגוג – בגרתי, בהחלט.

עוד פחות משלושה חודשים.
האמת? יהיה כיף.
לי  : )


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s