לא פעם שואלים אותי אלה שמכירים אותי מדוע אני עושה מעצמי סתומה בלא מעט דיונים ותגובות ואף שיחות חברתיות במציאות,
וזו שאלה טובה,
וקצת קשה להסביר.
אני מרגישה צורך לעתים לתת לאנשים את הלגיטימציה לבוז לי ולהגיב בעליונות, כאילו אז אני חופשיה ומשוחררת. אני הרי יודעת היטב מה האינטליגנציה שלי, ואני גם רואה מה הדינמיקה וחשיבותם העצמית של האנשים סביבי, ושלפעמים דווקא לתת להם את הבמה להתבטא ולהפגין את החשיבות העצמית הזו יקל בהתמודדות איתם, ובעיקר – בהגעה אליהם. כי יש אנשים שרק כשהם מרגישים חכמים ועליונים יותר, הם פתאום מוכנים להקשיב. או ללמוד.
כל חיי זה היה כך. גם כשפרסמתי ספרים בתקופת התיכון והיו בנות בכיתות שהתנכרו והתנכלו אליי, גם כשמוניתי לעורכת עיתון ראשית בגיל 23 ללא ניסיון, גם כשהספרים זכו בפרסים. תמיד מצאתי את עצמי פעם אחר פעם מוקפת מוצאת מפלט מהארס שסביבי דווקא בתפקיד הילדה התוהה והסקרנית, חסרת הטאקט, וכל המנוסים והקולגות שהיו אמורים חלילה לקנא או להתמרמר עליי – לא ירו עוד ארס וכוחניות אלא עברו לגיחוך רך ומזלזל, שאיתו, משום מה, היה לי קל יותר כי הוא לפחות היה מלווה בחיוך, גם אם לעגני, ואני יכולתי בביטחה לחתור ליחסים שבאמת רציתי איתם – התיידדות נעימה, שתמיד הייתה לי קלה יותר מתחרותיות מלחיצה.
כי ככה זה היה. כי מגיל 16 אני מתעמתת מול אנשים שהפגינו כלפיי זלזול וביקורת פשוט כדי להזכיר לי שוב ושוב שאני רק ילדה שבמקרה הפכה לסופרת ומה את נכנסת לנו לנישה, ואני כותב יותר טוב ואני יותר מנוסה וגם אני סופר ידוע ואני עיתונאי בעיתון הזה שנים…. ואני מהנהנת לכולם כן כן אתם צודקים אתם חכמים, אתם מנוסים ממני, אתם מוצלחים ממני. עכשיו בואו נהיה חברים. באתי לכתוב, לא לריב.
אבל בעולם הגדול של המבוגרים זה כן לריב וכן להפגין ואני יותר ממך וכן לנצח אחד את השני בדיוני פייסבוק ומציאות.
בעולם הגדול אתה עלול להיתפס כטמבל אם אתה מוריד ראש, מפגין תמימות, חוסר טאקט או משפט לא במקום.
אלא שלי כבר לא אכפת. כי אני אוהבת להישאר ילדה סקרנית ולראות את התגובות הטבעיות של אנשים. כי אחרים מנהלים מלחמות, אני בקושי מנהלת חביתה. וכי לפעמים הטמבל הזה, שכולם מגחכים על התגובות שלו, הוא זה שבסוף עוקף את כולם – כי הוא היה אולי טמבל בשיחה אבל חכם ללמוד ממנה ומדיבורם של האנשים, ואז, בסוף, להשיג בדיוק את מה שרצה.
שבוע מבורך ומלא יצירה, חופש וקסמים!