קשר עין.
אישה אחת עשתה ניסיון והחליטה פעם לשבת בסלון בזמן שילדיה הקטנים משחקים על השטיח ופשוט לצפות בהם. עניין אותה להסתכל איך מתקדם המשחק כי לרוב אנחנו שקועים במשהו כמו פלאפון ולא ממש עוקבים אחריהם סתם כצפייה פאסיבית.
ואז היא גילתה,
שבכל פעם שילד מתאמץ או מצליח או נכשל או מתעצב או מצחיק/מכעיס את אחיו, הוא מפנה אליה - אל אימא שלו - את המבט שלו לרגע קט.
כל הזמן. תוך כדי משחק או התעסקות. הם מרימים אליה את עיניהם לרגעים קצרים, לקבל את האישור שלה, את התגובה וההבעה שלה.
ותמיד כשהם עשו זאת, מסתבר, עד היום, היא הייתה שקועה בפלאפון כשהם הרימו אליה את עיניהם.
היא הייתה שקועה בפלאפון ולא קלטה את רגעי האינטראקציה והבדיקה שהם שלחו אליה תוך כדי הלמידה שלהם.
אנחנו מרבים לדבר על דור הילדים והנוער של היום כעל מנותק, אגואיסט, לא מתקשר ושקוע במסכים. אבל זה מתחיל הרבה קודם. ילד, תינוק, מתרגל להבין שהוא סוג של לבד בעולם. לבד עם רגשותיו, עם הבנותיו, עם הדימיון שלו. איך אנו מצפים שהמסך לא יהיה כלי התקשורת והשקיעה הרגשית העיקרי שהוא ימשיך אליו אחרינו גם.
אני שמחה בחלקי לתת לנוער משהו שיוציא אותו מהמסך, כמו ספרים, אבל - החלק הקריטי והחשוב בתחילת התהליך זה הרבה לפני שהם גדלו או למדו לקרוא.
החלק הקריטי הוא מתי שהם מנסים לקרוא..אתכם.
תנו להם לקרוא אתכם.
הביטו בילדיכם.
כשהם עושים משהו טוב, כשהם מספרים לכם משהו, כשהם מציירים יפה, כשהם עונים/עוזרים לאחיהם הקטנים. הביטו בהם, ותנו להם משוב בהבעת פניכם.
.
למדו אותם לקרוא, לפני הספרים.
למדו אותם לקרוא
אנשים.
#ליאתרוטנר #נוער #העצמה #יצירתיות #כתיבהחוויתית
איך גם זזים וגם כותבים?! היעדר התדלוק בטעם ''מתוק'' לאורך היום מחייב אותי לזוז יותר כדי להפריש אדרנלין. אז אוהבת ללכת מהר מאוד, עם טראנסים באוזניות. כן, טראנסים!
אני, שגדלתי על ברכי הקונצרטים והאופרות של אבא מנצח מקהלות, על אלבומי דיסני ומוזיקה קלאסית 🙈🤦
אבל טראנס זו לא מוזיקה, זו מדיטציה. הוא מאפשר לשמור על קצב הליכה מהיר, שזו הרי המטרה העיקרית של מוזיקה בספורט (מוטיבציה וקצב), אבל אין בו מילים ומשחקי צלילים אז אפשר לשקוע במחשבות.
וכך מפליגה על גלי ההרהורים, בעולם אחר.
מדחיקה, מדחיקה, מדחיקה
את הפרק שממתין לי במחשב בשובי. 💪🔥
